בניגוד לכל ארוחת סופ"ש שתכנונה מתחיל בימי רביעי, כוננות הצ'ונט מתחילה שבת קודם בהכרזה. השיחות המשפחתיות היומיות, משל היינו מגישי חדשות בשוויץ, מתמקדות במזג האוויר הצפוי בשבת, בתקוה לשבת חורפית תקנית (גשם, רוחות וטמפרטורות נמוכות לעונה). ברביעי מתחילה חלוקת תפקידים: אבא נשלח לקנות תפוחי אדמה וביצים, ואמא את כל המסובכים (שעועית, גריסים, בשר, ומלך הצ'ונט: הקישקע).

הכנת חמין היא לא "זבנג וגמרנו" ולא "זורקים הכל לסיר". פה כבר מדובר באומנות שמתחילה בהשריית השעועית ,וסידור כל המרכיבים בשכבות. אמנם מסורת זו מסורת, אבל עם השנים הישתדרגנו לסיר חשמלי על השיש. פה כבר נוספה שכבת המגבת (על המכסה) שלא ממש ברור למה נועדה. לאמא הפתרונים. אבל אמא יקרה, אם המגבת נועדה להסתיר מאבא את הקישקע שהוא גונב לארוחת הסתרים של שבת בבוקר, תאלצי לחזור לסיר לחץ.

בשבת המיוחלת, מתיישבת המשפחה המורחבת והמורעבת מסביב לקערה המהבילה, לא לפני שהדלקנו את המזגן. אמנם מקור המילה חמין עפ"י חז"ל הוא ריבוי של "חם" (הרבה חם…), אבל מן הסתם לא התכוונו חכמנו ל-30 מעלות בצל…